צופית

איצקוביץ (1949 – 1951)

זוכר וכתב מוטי עמית
בשנים הראשונות של ההרחבה (1949- 1951) הגיעו למושב צופית כ 50 משפחות, רובן שורדי השואה שניסו לעבוד ולהתקיים במושב.
חלק מהמשפחות לא הצליח להתאקלם במושב ובעבודות החקלאיות. אחת מהמשפחות היא משפחת ביאנקה וז'אן איצקוביץ ז''ל. שעזבו ועברו לחיפה.
אבי המשפחהבנה מספרה בשכונת הדר בחיפה. למשפחה נולדו שני בנים : הבכור,אריה (לולו), ושמואל, ששניהם כבר לא בין החיים.
הנין של משפחת איצקוביץ המקורית, עבר להוד השרון והחליט להתחקות אחר ההסטוריה המשפחתית. אחד ממקורות המידע שחיפש היה בארכיון צופית.  שרה בן-גרא חברה בצוות הארכיון היפנתה אותו למשפחת צ'רנה ודוד אהרון שעלו גם הם מרומניה והכירו את איצקוביץ לפני 73 שנים, גם הם היו בשלבי קליטה ראשונים במושב.
כאמור היו למשפחה שני בנים. הבכור, לולו היה בן שכבה שלי בגן חובה.
כשהייתי בן 15 לערך, קיימה משפחתי ובני דודים שניים, ''חילופי ילדים'' בחופשת הקיץ. הילדים שלהם היו שבוע אצלנו במושב, ולחילופין,אנחנו היינו אצלם בחיפה.
זכרתי שאיצקוביץ הקימו מספרה ברחוב סוקולוב, ובקרתי אצלם בעת חופשתי בעיר. כך התחדש הקשר ביננו. אני זוכר את ההורים ובמהלך שרותי בצבא, גם לנתי אצלם.
שנים לאחר מכן, בעת שרות מילואים במהלך מלחמת ההתשה סביב תעלת סואץ נזקקתי לסיוע לקבל טיסה לחופשה משדה התעופה רפידים, למרכז הארץ. סיכויי הטיסה לא היו גבוהים. לפתע, ראיתי מולי את שמואל איצקוביץ (חייל סדיר)  שהיה נהגו של מצנע (לימים, ראש עיריית חיפה) שסידר לי טיסה!!!
מה רבה האכזבה והצער, שלושה ימים לאחר מכן, נהרג שמוליק ז''ל  באזור התעלה מנפילת פגז מצרי. ציון לזכרו נמצא בכרמל באזור דלית אל כרמל.
הסיפוק שהצלחתי להעביר לנין פרטים על סבא וסבתא רבא שלו, וסבא שלו, במקביל לאירוח לבבי שקיבל ממשפחת אהרון בצופית, היה רב.