''דבר'' 1.10.1937
עשר שעות ביום נתונה צופית לשלטון הנשים. עם בוקר נעלמים הגברים אי שם בין פרדסי המשקים ובין פיגומי הבניינים של הישובים הסמוכים. בשעות היום בל ייזכר ובל ייפקד גבר במושב. ואם פגשת במקרה אחד או שניים ממין זה - דע לך שנשאר היום בלי עבודת חוץ ביום הזה הוא הופך מפרולטרי לבעל נכסים, מפועל שכיר -יום לפרדסן בעל משק. ביום כזה עובד הוא בפרדסו הוא ונוהג, מעשה פרדסן, חשיבות בעצמו ואוכל את ארוחת הבוקר והצהריים בבית, יחד עם בני משפחתו.
לפנות ערב, עם שקיעת השמש, באים ה''בחורים'' בהולים ודחופים, עייפים ויגעים מעמל היום ועוד מספיקים לחטוף איזו עבודה דחופה בחצר עד שיחשיך. ואילו במשך כל שעות היום המשק על כל ענפיו הוא בידי האשה. כמו שנאמר ''ונשים משלו בו''.
מי חולב את הפרות ומי עומד ע''י ערימת כביסה. מי מאכיל את התרנגולות ומיניק את הפעוטים. מי משקה את הפרי, מכבד את הבית, עודר בגינת הירק, קוצר תירס לבהמות, תופר בגדים לקטנים, מטליא את חולצת העבודה שלה בעל וכו' וכו'? - האשה.
האם אפשר לספור כל אותן העבודות הקטנות והגדולות, הקלות והקשות, שעוברות דרך ידיים אלו של נשות החיל במשך יום אחד?
ואתה האורח, אם אירע לך מזלך ופלת בשעות היום בממשלת נשים זו, מיד יסובבו אותך בשאלות שונות:
- מדוע פרתי הפריזלנדית איננה מתעברת?
- מדוע התפוחים נתלעים?
- ומה דעתך על ההרכבות האלה?
- ואולי תמשש את העטינים של ''שחורה''?...
- תבדוק את הלגהורן?
והאורח מחנן: נשים טובות, חברות, אני לא...אני לא...אגרונם. לא מומחה.
אבל הן בשלהן:
- מדוע הוזל החלב ב''תנובה''?
- מדוע התייקרה ההספקה?
- ומתי העונה לזריעת תפוחי האדמה?
- וכמה יתנו הלוואה לעיבוד הפרדסים?
ואחת מזמינה: תטעם, בבקשה את השזיפים האלה, שזיפים עין לא ראתה! והשניה לעומתה: ראית ריבה מתוצרת בית? מה זה'' דרך כזו מכפר סבא ברגל, בחום כזה, לאת תכנס, תנוח!
כוס חלב, ביציה, פרוסת לחם - הכל מתוצרת בית. מה טוב ומה נעים אחרי יום של טיול ומה טובה ונעימה הבת הקטנה המגישה לאורח העייף מטעמים אלה!
ומסתכל האורח אל הפני ופנים של בית ה''מושבניק'' - כית קטן, כאילו התכוונו מחוללי התכנית וגם רמז למשפחה לבל תפרוץ יותר מדי. המפה על השולחן, עבודות יד של בעלת הבית עוד משנות נעורותיה. ומסתכל האורח אל חמש עזרה השנים של בעלי הבית:
מהאניה אל כביש טבריה-צמח - שרב, ידיים יובלות, קבוצה חקלאית, כיבוש העבודה במושבה, משמרות, מאסר, פלגי זיעה ניגרו עד שהסתגלו לחיי עבודה. והנה התכלית. קימוץ וחיסכון, עבודה מהבוקר ועד הערב. רצינות ואחריות.
שם במזרח בפינה במקום המכובד - שתי תמונות תלויות:
האחת - משפחה בעל ביתית איש שם בסבכי ווהלין: אב ואם, אח ואחות. והבת תסרוקת חלקה לה ומלבושים של גימנזיסטית וספר תחת בית שחיה. הפנים עגולים, המצח חלק וחן ורעננות שפוכים עליו. בת יחידה! הכל כל כך טוב ונעים. המורים טובים, החברות מצוינות, ההורים אוהבים והעולם כולו ורוד כלחיים וכשפתיים.
והתמונה השניה: קבוצת חלוצים וחלוצות על אהאנייה בדרכם לארץ. ובין הבחורות שוב היא. כן, יש שינוי: הפנים רזו, נוקשו, מבט העיניים חד וחזק, רק החיוך אותו החיוך.
והנה תמונה שלישית: אבל לא מעל הקיר נשקפת, לא במסגרת עץ דבוקה, אלא על ידו עומדת היא, חיה, מבוישת במקצת - בעלת הבית, החברה במושב, יחפשה, השרוולים מופשלים, הידיים גסות, הפנים מיוזעים, המצח חרוש קמטים, וכמה עיפיות העיניים.
נו, מה, אפשר להכיר, אמור את האמת, אתה האורח?
- קשה, חברה, מאוד קשה!
על אם מתרפקת-מתפנקת הילדה, זו שהגישה את האוכל, כן, בת יחידה זו דומה לבת היחידה ההיא שבתמונה כשתי טיפות מים.
והנה אני בחברתו של מזכיר המושב : מטיילים ברחובות ומסיירים פה ושם משק פלוני ואלמוני
- חמישים משפחות אנו, יותר ממאתיים נפש: כך וכך בתים, רפתים ולולים בנינו, דונמים פרדס נטענו, עובדים מאור הבוקר עד רדת הלילה. המשק הולך וגדל, נחוץ מאוד שהמתיישבים יעבדו את משקיהם, אבל ההכרח מוציא אותם לעבודות חוץ. התכנית שנתוותה לפני שש שבע שנים אינה מתאימה כבר למצב, מוכרחים להוסיף הדרים, בניינים, מוכרחים למצוא כספים להשקעה, החובות רבים, פרעון רודף פרעון ואין סוף.
- והחברים?
- החברים נאנחים וממשיכים, נאחזים בצפרנים ובשינים, אינם מוותרים.
עוברים אנו על יד בית הספר. קהל ילדים צעקני עסוק במגרש באיזשהו משחק. בואנו לא הפריע לא לצעקות ולא למשחק.
והנה מצביע המזכיר - גם העדה הזאת מחוץ לתכנית, במשך הזמן של התיישבותנו זו של הרצפלד ופשיטא של החברה - אלא לא נכנסו.
ובשבתי בחדר המזכירות, חיטטתי בכל התכניות והפרוגרמות שנתברכה בה התיישבות ה''אלף'' ונכון הדבר: אף אחת מהן לא הביאה בחשבון תוספת רכוש זה.
שכחו.
