צופית

ל. אנשל / עמ' 233 - 234

במלאת 30 שנה להתיישבות האלף וחמישים שנה לקפא''י (קופת פועלי ארץ ישראל) נזכרתי בפטיש הקשור עם דרכי בארץ.
עם תום המלחמה העולמית הראשונה, אחרי הצהרת בלפור ואישור המנדט בסן-רמו, גברה התסיסה בערי פולין ועיירותיה ואתה הפעולה למען ארץ ישראל. בעיר מולדתי פינסק חיסלו משפחות שלמות עסקיהם ועלו לארץ ישראל ורבים שלא יכלו לעלות קינאו באלה המאושרים שזכו להימנות על בוני הארץ. ואני נער בן 15, גדולה הייתה התשוקה בלבי לעלייה, אבל מכשולים רבים עמדו בדרכי ולא יכולתי להגשים את חלומי.
מעשה וביום בהיר ''קיצי'' אחד, בשנת 1921, הודבקו מודעות ברחובות העיר מטעם ה''פאלעסטינע ארבעטער פאנד'' (קפא''י) על אוסף כלי עבודה ומכשירים לטובת פועלי הארץ וחלוציה, ותושבי העיר מתבקשים לתרום מחרשות, גרזנים, פטישים, חרמשים וכיוצא באלה כלים. בוגרי תנועות הנוער ו''החלוץ'' התמסרו לפעולה זו. גייסו עגלות וסוסים, קישטו אותם בסיסמאות, ולשם רומנטיקה ארץ-ישראלית, מצאו זוג אתונות, רתמו אותן לעגלה קטנה, ופשטו בעיר לאסוף את הכלים.
אותו יום, לפנות ערב, עברתי ליד בית הכנסת ו''נסחבתי'' כעשירי למנין. והנה, באמצע תפילת שמונה עשרה, רואה אני בעד החלון את העגלה הרתומה לשתי האתונות וצלצול הפעמונים שעל צווארן מהדהד באזני והעגלה גדושה כלים מכלים שונים, וקבוצת נוער מלווה אותה. מראה העגלה עורר בי מחדש את התשוקה לארץ ישראל. לא יכולתי להבליג עוד, הפסקתי תפילת שמונה עשרה באמצע, חיש התחמקתי מתוך בית הכנסת ורצתי ישר הביתה לחפש משהו כדי לתרום בשביל ארץ ישראל.
מה יכולתי למצוא בביתי, בית של סוחר יהודי שהעבודה והמלאכה זרים לו? הפכתי את כל הבית, חיטטתי בכל פינה, חיפשתי בכל ארון, עד שבדרך נס מצאתי את הפטיש היחידי שהיה בביתנו. זה היה פטיש משונה במראהו. מצדו האחד היה פטיש וצבת לשליפת מסמרים, ומצדו השני צורתו הייתה של גרזן. מי יודע כיצד ומאין בא פטיש לזה לביתנו.
לא הסתפקתי רק בפטיש וסחבתי גם את המספריים הגדולים שהיו בבית, שאמי השתמשה בהם לתפור כפתור ולהטליא טלאי על בגד משומש, ואנו, הילדים, השתמשנו בהם לגזירת תמונות מהעיתונים. מצויד בפטיש ובמספריים התחמקתי בן הבית ובריצה השגתי את העגלה הארץ-ישראלית, ובהתרגשות תרמתי אותם והוקל לי.
באותו רגע הייתה לי הרגשה כי על ידי תרומתי הצנועה קשרתי את גורלי לצמיתות לארץ-ישראל. תקוותי הוגשמה ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1925, בעלותי ארצה דרך ארגנטינה.
באחד ממקומות העבודה אליו נשלחתי מאת קבוצתי - קב' פינסק - נתקלתי פתאום בפטישי. מיד הכרתיו. זהו זה. לא טעיתי. כל סימניו העידו שזה הפטיש שתרמתי אותו בזמנו למגבית הכלים. גדולה הייתה שמחתי לפגישה זו שזימן לי המקרה. הנה הוחזר לי פקדוני. מבלי נקיפת מצפון לקחתיו - הלא שלי הוא. אלוהים בודאי יסלח לי - אמרתי בלבי - על הגנבה הכפולה - בפעם הראשונה לקחתיו מביתי מבלי נטילת רשות מהורי, ובפעם השניה כשלקחתיו מבלי שאילת רישיון מהממונים עלי. מני אז, התאמנו ידי לעבוד בפטישי. הכנתי לוחות מכל מיני ארגזים ישנים ושברי פחים למחנה של הקבוצה: הוא עמד לי בהקמת מקלחת, בתיקון אהלים קרועים ודולפים, הוא נדד איתי בין אהלים וצריפים. הוא גם זכה להשתתף בהקמת ישובים ממש, בבניית קירות וגגות, ולבסוף בהקמת כפרי התיישבות האלף, ובייחוד את כפרי צופית. גם בהקמת ישובי ''חומה ומגדל'' לקח חלק, כאילו נולד ונוצר לכך. כי ''כלבוניק'' הוא הפטיש שלי. אפשר למתוח בו גדרי תיל נגד מחבלים ומהרסים, להקים עמדות הגנה בימי חרום ולתקן כל דבר בימי שלום. קרוב לארבעים שנה מלווה אותי הפטיש מבית הורי, ולאחר גלגולים שונים הגיע שנית לידי ומאז משמש הוא לי רע נאמן בדרכי בארץ. מי ייתן ושנים רבות יוסיף עוד להשתתף בכל אלה המפעלים אשר למענם נוצר.