שיגור ה''טיל'' הראשון – ניסוי בדרך לקריירה עתידית
מעללי הילדות של אמנון שרגיאן
הביא לדפוס אחיו יגאל
סקרנות, חקרנות ולמידה תוך ניסוי וטעייה הם שהביאו אותי לבצע את הניסוי שאותו תכננתי והבאתי לידי מימוש.
בכתה ח' למדנו בשיעורי כימייה על הטבלה המחזורית של היסודות תרכובות בין יסודות ומה קורה כשמערבבים חומר בחומר.
בשיטוט וקריאה בגוגל של שנות השמונים הידועה בשם אנציקלופדיה בריטניקה, למדתי איך מכינים אבק שריפה.
שלושת המרכיבים של אבק השריפה היה מצוי בכל משק חקלאי.
המתכון לאבק שריפה כולל שלושה רכיבים: 75% חנקת אשלגן,15%פחם
ו-10% גופרית.
''אוריאה'' הוא זבל כימי שמגיע בצורת גרגירים, מעט כתישה והוא הופך למרכיב הראשון והעיקרי.
מגנזיום הגיע בתור אבקה, נפוץ בשימוש בחקלאות, נחוץ לצמחים ועצים.
המרכיב השלישי הוא פחם ,בזמן ששרפנו גזם בפרדסים היה לנו פחם די והותר גם לעשות מנגלים.
היה לי חלום לבנות סוג של טיסן/רקטה קטנה שאוכל להטיס באמצעות אבק השריפה שייצרתי.
שירטטתי ותיכננתי לפרטי פרטים איך תיראה הרקטה הזו
הרקטה היתה בגודל של קופסת נעליים קטנה, אותה ציפיתי בסוג של נייר כסף הלא היא הטרופית שנמכרה בעשרות בצרכנייה במושב.
לתוך דגם הרקטה המוקטן הכנסתי את אבק השריפה, באחוריו הצמדתי מוט של אנטנת טלוויזיה משם אמור היה הרשף לצאת.
מקום השיגור נבחר לא אחר מאשר מיכל התערובת שהיה ממוקם ליד לול התרנגולות שהיה במשק הוריי.
עמדתי נרגש מהמעמד במרומי מיכל התערובת, זמן השיגור נבחר לשעות החשיכה על מנת שהאפקט יהיה מרשים יותר.
מספר שניות אחרי שהדלקתי את הפתיל שהיה אמור לשגר את הרקטה המאולתרת, הכל השתבש ,אבק השריפה שרף את הרקטה והחל לבעור על מיכל התערובת.
אני. שחשתי את הרגליים שלי נשרפות, מרוב בהלה קפצתי ממרומי מיכל התערובת למטה לארץ למקום מבטחים.
הניסוי נכשל אבל למדתי ממנו הרבה.
לא יודע אם זה קשור ואם באותו אירוע נזרע הזרע, כיום אני עובד כמהנדס בתעשייה האווירית.