עמ' / 203-208

בית-ברל שהוא חלק בלתי נפרד של נוף צופית ומושבנו קשור אליו באלפי נימים, בדין שייוחד לו מקום בספר היובל למושב צופית. הקטעים להלן מובאים מן הספר ''המדרש והמעשה'', שהופיע למלאות עשר שנים להווסדו של ''בית ברל''.

בחירת המקום
לא ייפלא, כי רבים תבעו לעצמם את זכות הקמת המפעל על אדמתם. כל מקום רב על זכותו, כל הצעה - ומצדדיה הנלהבים; לכל תכנית נימוקים השובים את הלב. קשה היתה על כן הבחירה. ''פולמוס המקום'' נמשך זמן ניכר. טעמים כבדי-משקל, מהם תכליתיים ומהם רגשיים, האריכו את השקלא וטריא. ''זה בית המדרש הראשון של תנועת הפועלים בא''י. דיברו עליו שנים. ההתחלה יכולה להיות קטנה, אבל הוא יגדל. אני מייעץ מאוד לחברים לשקול להיזהר ביחס למקום, האוניברסיטה חן הר הצופים עליה. והמקום קובע בהרבה. חן המפעל ישרור על המקום וחן המקום על המפעל'' (ל.אשכול). הצביעו על גבעה הרועה שבעמק יזרעאל שמשכה את לבו של ברל. היו מצדדים לגזר, בשל עברה ההיסטורי, בהימצאה על אם הדרך מהשפלה בואך ירושלימה, על מקום רם ונשגב הבולט במראהו מהכביש. יוסף וייץ המליץ על מעלה-החמישה, בגלל יפי הסביבה, קרבתה לירושלים ומציאות ריזרבה קרקעית מספיקה לפיתוח המוסד. אנשי ה''תכלית'' מצאו ענין בהצעת בית-המפלגה בחולון, מפאת קרבת המקום לתל-אביב, ובהיות שם הנתונים האובייקטיביים הראשונים לפתיחת בית-המדרש (מבנים). לבסוף הצטמצמה הבחירה בשתי הצעות:
כפר-ויתקין וקלמניה.
לכפר-ויתקין עמדו היתרונות הבאים - שפת הים, אזור התיישבותי רצוף וצפוף, סביבה פועלית גדולה, אדמת הקרן-הקיימת, נוף השרון על אקלימו הממוזג, מקומו בטבור הארץ בקרבת הכביש המרכזי תל-אביב-חיפה. החסרונות שבטלו: הצמצום של שטח הבנייה שבעין - רק 60 דונם, חוסר ריזרבה לפיתוח משק חקלאי על-יד בית-המדרש, הפרעות שקירבת הים גורמת למהלך התקין במוסד חינוכי בחורף ובקיץ (לפי חוות-דעתו של פרופיסור קליין); השקעות גדולות להכשרת השטח, קשיים בהספקת מים. בקלמניה נראה שטח מובטח על 100 דונם; אדמות קלמניה, משקה ועברה המפואר בכיבוש אזור חקלאי תוך מלחמת גבורה מול רצחנות ערבית ב''משולש הקטן'' תבעו את גאולתם. הריזרבה הקרקעית היתה עשירה (קרוב ל-1,000 דונם) ורבים הסיכויים להתפשטות והתרחבות.
המפקפקים לא מצאו ''שום חן בקלמניה'' וראוה מונחת בצדי הדרכים בחוסר עורף התיישבותי מספיק. החמירו את הענין הקשיים ברכישת הקרקעות שהיו בידים פרטיות ובהעברתן לבעלות החדשה.
''ועדה מוסמכת מטעם המפלגה לא אישרה את בחירת מבני חוות קלמניה הקיימת. רק אחרי חיפושים ולבטים רבים ונוספים הובאה לידי סיכום סופי קביעת מקום הקבע (בו נמצא היום בית המדרש). מושב צופית יתבקש לסייע בהקמת בית-המדרש על ידי הפרשת שטח קרקע שהיה ברשותו ועל ידי הספקתם עד שירחיב''. ועדת-משנה לקביעת המקום, מורכבת מהחברים ל.אשכול, א. הרצפלד, ג.זק, ח. סורוקה, חרצה משפטה וביום השנה, שבועות מספר לאחר ההחלטה המסכמת, הונחה אבן-הפינה לבית-המדרש. ביטוי נאמן ללבטים הרבים בפרשת המקום נתן הח' הרצפלד ביום הנחת-הפינה (כ''ד אב תש''ו - 4.8.1946)
''לא מעט לבטים עברו עלינו במשך השנה האחרונה גם בשטח זה של הקמת בית-המדרש.
עם כל הליקויים והחסרונות, שאפשר לראות ושכל אחד מרגיש בלבו, אני יכול לומר: על זה היתה בחירה. לבטים אלה קשים לנו, הייתי אומר גם מרים... ואני חושב, לאחר הכל שהבחירה היא טובה. בתוך עמי אני יושב והמיית לבי היא סביבו...'' האינטואיציה של הרצפלד לא הכזיבה גם הפעם, והבחירה הוכחה כמוצלחת. הא ראיה: פיתוחו המהיר והמפליא של המוסד והפיכת המקום לנוה-קסם מרהיב בחינו וביפיו, על גניו, מבניו, רחבותו, משקו.

הנחת אבן-הפינה
ביום השנה השני למותו של המורה והאח הנערץ הונחה אבן-הפינה לבית-המדרש על שמו. על גבעה רמה ונישאה אל מול פני עמק השרון, בסביבת כפר-סבא, בין המושב צופית וקיבוץ רמת-הכובש, ברוב עם מוזמנים, נציגי התנועה והמוסדות, באוירה חגיגית ומליאת תוגה כאחד (אלה הימים לאחר ה''שבת השחורה'', ימי רפיח ולטרון, באין הנהגת התנועה עם הציבור) - הונחו היסודות לבנין הראשון, הוא בנין האיתנים הספריה.
את רחש אוירת הזמן ביטאו דברי המברכים : ''ברל לימד - היסוד לעצמאות עמידתנו הרוחנית התרבותית העצמאית... והיתה בלבו חרדה גדולה, שתנועת פועלים זו, אשר העמיסה על עצמה את התפקיד הקשה והמסובך של בנין הארץ... תהא ראויה לתפקיד זה, לא רק מבחינה מעשית-יצירתית, כי אם מבחינה רוחנית, תרבותית, ישראלית... יעודו של בית- המדרש להיות מרכז רוחני לעם, אשר ישב בציון וגם להמוני היהודים, אשר עוד ישארו בגולה, מקום תורה יהיה, משכן לעיון ולמחשבה הלאומית הסוציאליסטית... כך, יש לנו תקוה, שלא ירחק היום ותנועת הפועלים תתאחד, והבית הזה יהיה מקום תורה ומקום עיון לכלל תנועת הפועלים. כי אנחנו יודעים - עם איחודה של תנועת הפועלים, כאשר תוסרנה המחיצות יגבר גם כוח המחשבה... (י.כסה), מר ז'וכוביצקי השמיע דרש נאה בברכו בשם הקרן הקיימת, המוסד שברל השקיע בו ממיטב אונו: ''טועים אלה שאומרים ''שהקול קול יעקב'' פירושו רק איש יושב אוהל, לומד ואינו עובד... למעשה, היה ההיפך מזה! יעקב היה האכר האמיתי. יעקב לא היה רוכל, אלא שעשיו לא היה איכר, ידע רק ציד, ולא ידע איך לעבד אדמה, והוא בא ליעקב לבקש עדשים. יעקב אמר לו: אם אתה רוצה עדשים ואינך יכול להשיגם ואם אינך רוצה לעבוד את האדמה - הבכורה שייכת לאכר... יעקב היה האדם, שבידיו ידע לגול את האבן מעל פי הבאר - דבר שכל הרועים גם יחד צריכים היו להתאסף לשם כך. לא בלהטים עשה זאת, אלא באשר היו לו ידים חזקות... ואם יכול מישהו לסמל את שני הדברים גם יחד: את האדמה ואת הקול... האם לא היה זה ברל כצנלסון? אולי תעשו, שתהיה פה פינה שקטה בשביל נפש האיכר, בשביל נפש הפועל... מפני שהנפש מחפשת פינה שלווה ושקטה. באופן אחר אין אדם יכול לשמוע את המיית נפשו... אני חושב שהבית הזה יהיה פתוח לכל אדם מן הישוב שיבוא וירצה ללמוד''. הסופר י. בורלא רואה בברל את ''החובב הגדול של הספרות העברית... חושבני, שמעולם לא פסקה נבואה בישראל... לא רק אחדים, אלא שבכל דור ודור ובדורנו אנו התהלכו ניני נביאים, נביאים כמו ברנר, אחד-העם, גם ברל. כל יסודות נפשו - הם זיק של נבואה, הם זיק של נביא... אנחנו כולנו אמונה ותפילה שהבית הזה, שבו ירפרף ובו ירחף רוחו של ברל, שהיה בו מזיק הנביא, יביא את התקוה הגדולה להרבות חזון ולהגשים חזון בישראל!''

משא שבעת השערים
במרכז טכס ירית אבן-הפינה עמד משאו רב-הביטוי ועשיר-הניב של ז.רובשוב (שז''ר - נשיא מדינת ישראל עתה), אשר העלה, זו הפעם הראשונה, בקונצפציה שלמה ומרחיבה אפקים את תבנית בית-המדרש.

בין השאר אמר:
... דרך שבעת שערים תצעד חכמתה של גאולת ישראל: המורשת, העולם, הגלויות, המולדת, העצמאות המדינית, הצדק והאדם השלם. הציונות המתגשמת היא פרי יצרי חפץ הקיום של האומה ומאוויים משיחיים-חברתיים. ''לא דעת הדרך לפרטיה היא שקסמה לראשונים, כי אם הכרת הצדק והשגב שבדרך'' הוליכה את מגשימיה. הגיעה השעה למזג את ספונטניות הרצון להכרה המדעית הצלולה, ''הגיעה השעה לצרף להכרה זו של צדקת מטרתנו... לאמונה עמוקה וסמויה בעתיד מפעלנו - גם כור מדעי של ליבון וסיכום, של הבחנה ושיקול, של השוואה וביקורת...'' הסינתיזה בין כיסופי אמונה וחכמת מדע באה ''למען הנחיל למפעל שאיפת הגאולה את ברכת חכמת הגאולה''.
השער הראשון - המורשת, את רוב רובם של נושאי המורשת השמיד האויב. שני תפקידים עומדים לפנינו: שמירתה, כי ''נצח בה'' וברירת הערכים ''מה לקרב ומה לרחק''. שמירת ערכים תהיה מלווה בהיאבקות בתחום המורשת, כי ''לא אגם-עומד הנה מורשת רוח ישראל, כי אם ים חיים נושא גליו''. בית-המדרש מצווה לחנך ''דור יודע דעת האומה וקורות יצירותיה.

השער השני - העולם. לאחר דורות שתרמנו תרומה לתרבויות העולם, ''את מיטב המיטב אשר אגרה הגאוניות בישראל שיקעה בתרבות העולם'' - נחלה אכזבה מאירופה, נשרפו הגשרים בינינו ובינה. ביום עברה לא עמדה תרבות אירופה במבחן. ''זה העולם עמד על דמנו ביום השואה, זה העולם מתנכר לשיחרורנו ביום ההכרעה. זה העולם הקים סכר נפשי בקרבנו לקראתו. אף על פי כן לא נדון את עצמנו לבדידות רוחנית, כי לא מחוץ לתחומי העולם נכונן את עתידנו''. יש לכרות מחדש את הברית עם רוח העולם ולהתמצא בה נכונה, על יסודות חדשים. יש ''לחפש ולמצוא ולטפח את הברית הזאת בתבונה, בדעת ובכבוד עצמי''.
שער הגלויות. גם בהתרכז חלק ניכר של העם בציון - מרביתו תחיה בגלויות ה''שלוות''. לגלויות אלה אורבת ''סכנת ההתבוללות והשמד''. זה מחייב לבדיקת הכלים, שישמשו לחיזוק אשיות חייהם של היהודים בגולה. המטרה היא ''לחשל אופי ולצייד כל גולה בנשק המתאים למען תעמוד בפני כל הסכנות האורבות...''בדיקת הכלים ובנינם מחדש תוך התאמתם לצרכי הגלויות השונות צריכה להיות מלווה בלימוד לקח הדמים ב''חקר השואה'' הזאת, אשר עברתנו, על כל גורמיה וסיבותיה, קודמיה ומכיניה, פרטיה ותוצאותיה...'' בדיקת הכלים וחקר השואה תשולב בחינוך שליחים לגולה ועליהם יוטל, כמו שד''רים קדומים, לעמוד בפרץ, לאמץ ברכים כושלות, ולחשל כל-קיום...''
שער המולדת - הוא הפותח פתח לידיעת הארץ במובנה הרחב והכולל: 1) ידיעה ממשית ומוחשית של כל מכמני הארץ, על הקיים בה והגלוי, על הסמוי בה והגנוז, על אוצרותיה ועברה: 2) התנ''ך, ספר הספרים, שיש להפוך בו ולהפוך בו עד שיהיה לספר החיים האישי של כל אחד מאיתנו; 3) פרקי העצמאות המדינית, כל פרישה מן הפרשיות האלה תורה היא שצריכה לימוד; 4) חכמת קיבוץ וליכוד הגלויות: בארץ הזאת מתחולל לעינינו זה הפלא של קיבוץ שבטי ישראל מכל גלויותיו, שבט שבט ותולדותיו ואורחות חייו, שבט שבט ומורשתו התרבותית, שהוא מרים שי לתרבות האומה המתלכדת. ואף חכמת קיבוץ וליכוד הגלויות חכמת-גורל היא, המחייבת לימוד וליבון; 5) הכרת הערבים: ובארץ שוכנים ערבים. ויהיו הניגודים החולפים כאשר יהיו, ותהא ההתפתחות המדינית כאשר תהי, עם הערבים רבים מאד נחיה יחד בתוך המולדת. ואנו רוצים ומצווים לחיות חיי שכנים עם כל מדינות ערב מסביב. ואף רצון זה וציווי זה מחייב תורה שלמה; 6) ידע אסיה: ולעינינו הולכת ומתרקמת המסכת של התעוררות חבלי אסיה ותרבויות אסיה לקראת התקשרות והתנערות.
ואנו - שרשי עמנו כאן, באסיה ונופו באירופה. ואנו - שרשי דורנו באירופה ונופו - כאן, ועלינו למצוא את מקומנו במסכת.
שער העצמאות המדינית. לקראת הקמת המדינה העברית אנו מצווים על שלושה אלה:
חידוש התחושה והתבונה המדינית לדור ''גמול מדינה'', האמון על מסורת פרישה ופילוג - וחינוכו למשמעת לאומית; מדינה מחייבת הנהגה מסועפת ולה בית-יוצר; המדינה כשתקום תהיה נתונה בסבכים של עולם מסוכסך, בתוכו תבור לה את דרכה. אוריינטציות פוליטיות אינן נחתכות בימינו לפי נטיות שבלב. ודור גאולי-עם מצווה על התחקות שיטתית, על הבחנת הדרך תוך עירנות מקפידה, בעינים גלויות מרחיקות ראות - לשם גיבוש מדיניות-החוץ שלו.
שער הצדק החברתי - (שער התפארת בלשון הקבלה), הוא שער הפאר בכל מסכת יצירתנו. החלום הסוציאליסטי, חלום עברי קדום, אשר עבר את כור הדורות, החל לחתור ולהגיע כאן לפתרונו הממשי. בחיי המופת שלהם היוו אנשי העלייה השנייה לדור ולדורות יסודות נכספים אלה, והם: חיי טבע, עבודת כפיים, שיתוף ושוויון. ואם יש מן הודאי היהודי העצמאי, ומן הודאי האנושי-האוניברסלי, אשר ערכו חורג כבר כיום מכל היחסיות של הזמן והמקום, הרי הם תאי החברה החדשה, ורשתה של הרוח פרושה גם על הקואופרציה העירונית לצורותיה וגווניה. הגיעה השעה, שהמחשבה המדעית, המסכמת והבוחנת, תלווה את המעשה הזה ליווי מתמיד, ומתוך המעשה תיבחן ההלכה.
השער השביעי, זה השער הכמוס, הטמיר, אשר עדיין לא נתגלה השביל אליו, אבל הוא מוביל אל חצר המטרה: אל האדם השלם. ולחתירה מעמיקה ושקדנית אליו אנו מצווים מעתה. מסכת זו מכילה פרקים בתורת הנפש וחינוך האדם לעילויו ותפארתו המוסריים.
''את כל הקשת הזאת, על כל שבעת גווניה, עלינו להבהיק בתוך שמי התכלת של שפתנו המחודשת ושל ספרותנו העברית המסועפת, על כל דברי יצירתה ושיאי הישיגיה''.