כמה פנים לשאלה זו ומבחינות שונות אפשר לדון בה: יש נימוקים משקיים-כלכליים, גורמים חברתיים וענייני אדמניסטרציה. למהססים המבקשים להסתפק בבירור ולחכות לנסיון נוסף, האומרים לנו מעל דפי ''תלמים'', שאין לדחוק את הקץ ולהגיע לידי מסקנה מבוהלת, כי בנפשנו הדבר - להם יש לומר, כי נסיון נוסף, ואפילו של שנים רבות, לא יוסיף בהירות יתירה בשאלה זו, מטעם פשוט: כי לא תכלית אחת לכולם. כשאין גורמי הצלחה, ומושגי ההצלחה שווים לכולם, מהי ''ההצלחה, ומהו ''הכשלון'' שעליו נצביע וממנו נלמד? יש מי שרואה, כי ''חובה ראשונה למושב היא: הבטחת הקיום המינימלי לחי ולאדם וצרכי משק הראשוניים''.
לכאורה תפקיד הוגן, מעמסה די מכובדת שכדאי לעשות למענה הכל. אבל יש מי שאומר, כי ''המושב אינו יכול להסתפק בכך שהצרכנייה תדאג רק להספקת המצרכים ולהבטחת טיבם ומחירם הזול''...הוא דורש, וזה טבעי מאד, שהמוסדות הלו יסייעו בפעולותיו המשקיות ויעזרו בפיתוח משקו. ואיך אפשר להתאים כל זה לדעת אלה החושבים, כי עיקר דאגתו היא לשמור על חופש היחיד במושב, ולא רק ביצירה אלא גם בסידור המשק והכנסותיו?
איך אפשר להניח, כי השאלה חיונית כל כך, שבפתרונה תלויים ממש חיי הכפר והצלחתו, ננהג מנהג של ויכוח אקדמי גרידא, ונחכה לזמן שיקומו ערכים קיימים בצורה ובמסגרת, ובינתיים נשאיר כל נקודה וכל כפר להתלבטות פנימית והחלטות מקריות לפי הצלחתו בשטח זה? עתה יש לנו בהירות חוקתית בענין עבודה עצמית, עזרה הדדית, קניה ומכירה משותפת וכדומה - והרי ידוע שבשנים הראשונות לקיומם לא מיצו את תוכנם. אף על פי כן הוכנסה אחידות בשאלות אלה, מפני מה, איפא, נדחה את הפתרון בשאלה החיונית ביותר?
מה בפי השוללים?
א) הצרכניה והיצרניה (כל אחת לחוד או שתיהן יחד) הן הגורם הכלכלי בקיום היומיומי, ואין להטיל עליהן תפקידים אחרים שלא יוכלו לעמוד בהם;
ב) גיום מוסדות נפרדים מחנך את החבר לאחריות ישירה בפני כל מוסד;
ג) כיוון שהנהלת המוסדות מוטלת על חברים העמוסים עבודת יום-יום, יקשה למצוא אנשים מתאימים לתפקידי ההנהלה במוסד אחיד. אין ברצוני להגן על שיטת הבטחונות המשביעים את רצון המלווים. שיטת שיעבודי ''תנובה'', אילו באמת קמה בציבורנו התנגדות מוחלטת, ולא רק מילולית, לשיעבוד התוצרת, היו משחררים את המושבים מכמה סיבוכים כלכליים וחברתיים. אך נראה לי, כי הואיל ומלחמתנו צריכה להתחיל קודם כל במוסדות הכספיים שלנו (בנק הפועלים, ניר), הרי תקוותנו לשינוי פני הדברים קלושה מאד, כי בינינו ובין מוסדותינו יש עוד מישהו שיכריע נגדנו.
מעשה לפני כמה שנים: 12 נקודות ישוב שקיבלו ציוד מ''ניר'' (החברה) התנגדו בתוקף ובעזרת כמה גורמים חשובים (המשביר ועוד) לשיעבוד ראשון של התוצרת לפני הבטחת ההספקה לחי והעלו חרס בידם; המרכז החקלאי החליט אחרת. ובכן, התנאים שבהם אנו פועלים ומתקיימים ברורים: אין מנוס ואין מפלט. מסגרת חיינו מחייבת אותנו למכסימום השתלטות על הייצור ועל גורמיו, ועל ידי כך גם על החברה. כיום קידוש האינדיבידואליזציה המופרזת אצלנו אסון הוא; המושג ''ערבון מוגבל'' בתוכנו חסר תוכן חיובי. עברו בדרכים האבלות של ההתישבות באיזור המטעים, המקיים ''התיישבות'' ללא ציוד מספיק, לא יחידת קרקע שלמה, ללא הכנסות מספיקות - ומקיים את רוב צרכי הכפר - ותיווכחו לראות היכן ניתן ביתר קלות וחסכון ותכליתיות לקיים את שלמות הכפר ואת אחדותו האירגונית, את הספקת צרכיו ההכרחיים, כגון: חינוך בלי הרף זה שנים - אם במסגרת של מוסדות שונים וגזברותיות שונות, אם במסגרת של אחדות המוסדות ומכסימום של ביקורת מחייבת על הפרט.
אני רואה את ההכרעה ברורה. הצד החברתי של השאלה בולט כל כך, שאינו מניח לספקות. מה ערך יש להצלחת מוסד כסי זה או אחר במושב פלוני או אלמוני, אם הכפר כולו מסרס את וכנו האחדותי? במוסד אחד מרוכז אך חלק של חברים -אינטרסנטים, ובמוסד אחר כל החברים, וכל אחד הולך אחר דאגותיו וענייניו. ולא פעם מוסד אחד היה יכול בתנאים מסוימים לעזור לזולתו. מה ערך יש למאזן טוב של אגודה זו או אחרת, בתוך הכפר, אם החינוך מפגר כל הזמן ונאבק בקשיים, שהיה יכול להתגבר עליהם בתנאים של אחדות המעשה והמפעל?
מוסד מרוכז וגזברות אחידה מונעים מהחבר העלמת מצבו האמיתי גם מעצמו. על-פי-רוב החבר הטרוד בעבודה אינו יודע את מצבו האמיתי; פיזור החשבונות בכמה ''מוסדות'' נותן לו גם אפשרויות לטשטש כאן ולהעלים שם, בידיעה ולפי הצורך. הוא משתדל בעיקר לשמור על הקרדיט שלו במוסד האשראי, ומשתמט מלשלם את מיסיו לחינוך וכדומה.
כנגד זה מוסד אחיד יש בכוחו להכניס התאמה מסויימת בחיי הכפר וליישר קצת את הגבנונים החברתיים-כלכליים, לעזור לחבר במצב קשה גם בלי שיצטרך להטיל עזרה זו על כתפי חברים אחרים ממש.
כוח זה ניתן למוסד אחיד מתוך שמסגרתו רחבה יותר וגמישה יותר.
נשאלת רק השאלה, אם מותר להטיל על המוסד האחיד את הנהלת כל מערכת חיי-הכפר והספקת כל צרכי הפרט, או צריך לצמצם את פעולותיו ולהשאיר חלק מסיפוק צרכיו לדאגתו של החבר עצמו, בדרך אינדיבידואלית. על כך יש לענות: כל ישוב לפי יכולתו, לפי אפשרותו לרכז את ההכנסות של כל חברי הכפר. העמסת עול האספקה על המוסד האחיד, באין יכולת אובייקטיבית לרכז ולהשתלט על כל הכנסות החברים - זה משגה חמור שיש להיזהר מפניו. כשרון-הנהלה דבר יחסי הוא, ובמקרים קשים אפשר להתגבר על ידי יצירת ועדות לכלכלה ומשק לחוד ולעניינים מוניציפליים לחוד, אבל בתנאי שיחד יהוו מוסד אחיד.
כל זה אמור לגבי כפרים שהתקציב, המשק ויחידת-הקרקע העומדים לרשותם של רוב החברים אחידים הם. בעיה לעצמה הן נקודות ישבו שבעלי המשק - בעלי התוצרת - מהווים רק גרעין מצומצם, והסכנה להיות מנוצל על ידי כלל המושב בולטת לעין. מובן, שאין בכוחו של מיעוט קטן להרים את המשא הכבד של משק אחיד. אשר לכפרים אלה, יש לברר כל מקרה לחוד. אך אין זה צריך למנוע את רוב ישובינו מללכת בדרך הישרה, שברכה רבה בה לתועלת הכפר ולביסוסו.