אברהם גובר ז''ל / עמ' 215-217

מימי ילדותי הרכים ידעתי סבל ומחסור. נתייתמתי מאבי כשהייתי בן 30 יום, ואמי האלמנה מטופלת בחמישה יתומים עמלה למעלה מכוחותיה כדי לכלכל אותנו, לשלוח אותנו לחדר , וכאשת חיל אמיתית דאגה לכל מחסורינו. ועודני ילד נרתמתי לעבודה ועזרתי לאמי בלישת הבצק ואפיית הלחם פרנסתנו בימים ההם. פרצה מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה המהפכה ומשפחתנו עזבה את עיירת מגוריה בלוזורקה ועברה לעיר הגדולה פרוסקורוב, שם גר סבי ר' נחמן. והימים ימי השתוללות כנופיות ההיידמקים מיסודו של פטלורא ימח''ש, והעיר פרוסקורוב נמנתה על הקהילות היהודיות שהושמדו כמעט כליל מידי הרוצחים האוקראינים. במשך שעות ספורות נטבחו למעלה משלושת אלפי יהודים. ממשפחות סבי, 18 נפש, לא נשאר איש בחיים, רק בדרך נס ניצלה משפחתנו שהסתתרה במרתף.
שבורים ורצוצים בגוף ובנפש עזבנו את עיר ההרגה וחזרנו לבלוזורקה. אז הגיעו לעיירה שליחי היק''א ודיברו אל לב היהודים להגר לארגנטינה על מנת להתיישב במושבות היהודיות מיסודן של הבארון הירש. אך לבי לא נמשך לארגנטינה, לבי נמשך לארץ ישראל. הגעתי לחוות ההכשרה החלוצית גרוכוב בפולין, בה שהיתי שלוש שנים ומחצית השנה. בשל גילי הצעיר לא אושרתי לעלייה. בשנת 1924 קיבלתי סרטיפיקט ועליתי ארצה.
תחנתי הראשונה בארץ הייתה בחדרה בחבורת השומרון. אם כי הייתי רגיל לעבודה מבית אימא ומשנות ההכשרה בגרוכוב, נתייסרתי בייסורים רבים עד שהתרגלתי לעבודות החקלאיות שבימים ההם היו קשות ביותר. שמונה שעות ביום סחבתי שקי זבל על השכם וצריך הייתי לפלס לי דרך עמם בין ענפי העצים, גם עבודה בטוריה ובמעדר הייתה ספוגת ייסורים לא בשל עצמה אלא בשל ה''חברה'' הטובה של פועלים ערביים שדחפו וזרזו אותך ועשו הכול כדי לשימך ללעג ולהמאיסה עליך. ונוסף לכל אלה היה שכר יום העבודה כה זעום שבקושי רב אפשר היה להתקיים. את שכר העבודה מסרנו לגזבר החבורה, וממנו צריך היה לכלכל את כל החבריה, את העובדים והמובטלים, הבריאים והחולים, באותה תקופה עוד השתוללה המלריה בחדרה ולא היה איש מחברנו שפסחא עליו. ובכל זאת הרגשתי בטוב, אימנתי ידי בעבודות החקלאיות השונות והייתי מרוצה.
מחדרה עברתי לנקודות אחרות בשומרון, וזמן מה התגוררתי בגבעת עדה. תקופת שהותי בגבעת עדה חרותה במיוחד בזיכרוני, כי זה היה אחד המקומות בו סבלתי ממש חרפת רעב וחליתי בקדחת טרופית.
מגבעת עדה עברתי כבודד לבנימינה. שלושה חודשים עבדתי אצל איכר וותיק תמורת האוכל ולירה ועשרים וחמישה גרוש לחודש. והעבודה התחילה בבוקר השכם עם זריחת השמש ונסתיימה עם יציאת הכוכבים.
משהחלטתי לעזוב את מקום עבודתי סרב האיכר לשלם לי את משכורתי הנקובה.
חמש שנים נדדתי ממקום למקום בחיפושי אחר מקום עבודה קבוע. זאת הייתה השאיפה הגדולה ביותר של פועל חקלאי בימים ההם. שכן קביעות בעבודה היה הישג שלא רבים זכו לו. סו''ס, אחרי חמש שנות נדודים הסתדרתי בעבודה קבועה במשק החדש קלמניה שהוקם אז צפונית מכפר-סבא. בקלמניה התמחיתי בענף הרפת, ואחר כך, כשעברתי לצופית, המשכתי לעבוד בו במשך שנים. אגב, תודות לעבודתי בקלמניה יכולתי לטפח את משקי בצופית ולהתקיים עד שהמשק התפתח והתחיל לתת פרי. עד היום קשור אני לענף הרפת ומשקי הוא אחד משרידי ענף זה בצופית. יותר מדי שנים מסרתי לו את חלבי ודמי מכדי שאעזוב. בינתיים פיתחנו בצופית ענפים אחרים, ובראש וראשונה את הפרדס, אבל אני מוסיף לשמור אמונים לרפת והיא תופסת במשקי מקום ראוי לשמו. השנים חלפו, מהן קשות מהן קלות יותר. במה לא נתנסינו? בשנות פרעות של הכנופיות הערביות, ואחר כך במלחמת העולם השנייה עם כל שהיה כרוך בה למשק, כאשר הענף העיקרי הפרדס תחת להכניס רווחים היה מקור להפסדים, והשנים שלאחרי המלחמה בעת שנאבקנו עם הממשלה המנדטורית שכל יום הפכה עוינת יותר לישוב העברי, ומלחמת העצמאות, שנות בצורת ועודפי גשמים, ועל כל אלה המכשולים התגברנו ואנו חוגגים את שנת קיום השלושים למושבנו בגאווה ובסיפוק נפשי שיכולנו לכל המכשולים שעמדו על דרכנו והגענו עד הלום.
כה לחי- מושב צופית.