הבית שלנו במושב צופית עומד מרוחק מיתר הבתים. אחרינו – פרדסים, כפרים ערביים ושדות. מאחורי הבית, לפני הפרדסים, מתוח תייל, חפירות ירי, שם כל הלילה שומרים אנשים המוכנים לכל, ואותם אנשים עובדים ביום כדי לפרנס את משפחותיהם. אפשר להגיד שאנחנו מחזיקים מעמד יפה ואת כל ההתקפות מצליחים להדוף. בקרבות תמיד אנחנו מנצחים אותם – אבל בזמן האחרון הם מצאו טקטיקה חדשה: אספו אספסוף של שודדי דרכים ושבטים מההרים, הם שורפים שדות, רוצחים פועלים בלכתם לעבודה, רוצחים נשים וילדים ובכל הדרכים אורבים הסכנה והמוות... אז מה אפשר לעשות כנגד? לעזוב? לא להמשיך את המפעל הגדול שהתחלנו בו? זה בלתי אפשרי! אנו ממשיכים את בניין ארצנו ומשתדלים יותר להתאמן, יותר להזהר, אך ממשיכים!
אישי עובד במקום מאד מסוכן. הוא מוכרח לשאת אתו נשק גם בשעות עבודתו. זה לא קל: על הגב רובה, בידיים מכשירי עבודה ולהיות דרוך לכל מקרה של חשד. אחרי העבודה – לשמור בלילות. כל לילה שלישי מגיע התור לשמירה עד 5.00 בבוקר, ושוב לצאת לעבודה.
בחצר שלנו: גינה, עצי-פרי, פרה, תרנגולות ואפרוחים ואסור לנו להזניח אותם – אנו עובדי-אדמה, חלוצי התקומה העברית והחקלאות בארצנו, כך נמשיך בכל כוחנו! ואל תחשוב שאני מחפשת ''פראזות'' או מליצות. הרי אני כל-כך רחוקה מהשמעת מליצות, אבל זה מצב היום אצלנו...
התפקידים שלי משתלבים בכמה סעיפים: אני אמא וגם חיילת. הבנות שלי (כך אני חושבת)מקבלות את כל הטיפולים המגיעים להן. אני התכוננתי ללכת לסמינר למורים, אך המאורעות הפריעו בכך, אחרת כבר הייתי מורה מוסמכת.
בערבים אני כמעט תמיד עסוקה. יש לי שני תפקידים: אחד – עזרה-ראשונה. השני – איתות ''מורס'',  גמרתי קורס עזרה-ראשונה במגן-דוד-אדום. תפקיד זה הוא מאד חשוב במקומות אלה, כאשר קורה משהו ולרופא אין אפשרות להגיע בזמן, חשוב בינתיים לעצור שטפי דם, לחבוש פצע. הבית שלנו מהווה אחת התחנות לעזרה ויש לי ארון מלא בחומרי חבישה ותכשירים שונים. תפקידי השני, האיתות, חשוב לא פחות, כי כמעט כל יום מוצאים בכל מקום חבלות, חוטי טלפון חתוכים, ואז הישובים נשארים עם הקשר היחידי של מנורת האיתות. אנחנו (קבוצת האיתות), מטפסים לילה-לילה על מגדל המים ומשם שולחים ומקבלים את כל הידיעות מהישובים ומעבירים הלאה, למפקדה, דרך המנורה המתקתקת נקודה...קו...נקודה... יש נקודות ישוב המוקפות סביב-סביב בכפרים ערביים והקשר היחידי שלהם בלילות עם העולם החיצון הוא דרך המנורה המהבהבת שלנו. ביום מגיעים אליהם להביא מזון, דואר ועתונות בליווי צבא. אנחנו לא מפקירים אף נקודת התיישבות. בכסף קנינו את האדמות, אך זה לא מספיק להם, הם רוצים את דמנו...