פ.זק / עמ' 226 - 228

עליתי ארצה מרוסיה בשנת 1928. הייתי חברה ב''החלוץ הבלתי לגאלי שפעל במחתרת תחת משטר הדיכוי הסובייטי. נמניתי עם החלוצים האחרונים שהצלחנו לצאת את רוסיה לארץ.
הגעתי ארצה בעיצומו של המשבר שפקד את הישוב בסוף העלייה הרביעית והשגת יום עבודה לא היה דבר קל, ויותר לבחורה. ואני, הרי רציתי לעבוד דוקא בחקלאות, כי ב''החלוץ'' חונכתי לכך וכל געגועינו ושאיפותינו להגיע לארץ היו קשורים בחיי כפר. באתי לפתח-תקוה והצטרפתי לקיבוץ. גם החיים בקיבוץ לא היו קלים. היינו שרויים במאבק לכיבוש עבודה, ולעיתים קרובות הייתי מחוסרת עבודה ויותר מפעם אחת לא הייתה פרוסת לחם בבית. קיבלנו כל זה באהבה, כי כוח חלוצית פיעמה אותנו, ואם לא היה מה לאכול יצאנו בריקוד.
כשלא הייתה עבודה יצאנו לטייל בארץ ונהנינו מנוף ארצנו הנהדר. שלוש שנים הייתי בקיבוץ, התחתנתי וחברי ואני החלטנו לעזוב את חיי הקיבוץ ולהצטרף לאחד האירגונים להתיישבות מושבית. רצינו לבנות בית בכפר שיהיה כולו שלנו. באותה תקופה התחילו לדבר בארץ על ''התיישבות האלף'', אם כי תנאי התיישבות זו היו קשים מאד, לא היססנו והצטרפנו לארגון בפתח-תקוה ובכליון עיניים ציפינו ליום המאושר בו יאשרו אותנו להתיישבות.
כשעלינו על הקרקע לא היה גבול לשמחתנו. בתנו הבכורה הייתה כבר בת שנתיים, וכאשר הבאנו אותה לבית הקטן, בן שני החדרים והמטבח, נדמה לנו כי הבאנו אותה לארמון. דמנו וחלבנו הקדשנו לבנין המשק. לא חסכנו מאמצים, פיזיים ונפשיים. בשנים הראשונות להתיישבותנו העיקה המצוקה החומרית עד מאד - הלא ההתיישבות הייתה כמעט ללא תקציב והיסוד הייתה העבודה בחוץ של החבר וכל עומס המשק רבץ על החברה. אולם חדוות היצירה הייתה כה רבה שהתגברנו על כל המכשולים.
ולא רק עול המשק על החברה, אלא בתקופות מסויימות, בעיקר בחורף יצאנו גם לעבודת חוץ, לקטיף בפרדסי הסביבה. הייתי כבר אם לשני ילדים כאשר בוקר בוקר הייתי יוצאת יחד עם בעלי לעבודה בפרדס. השארנו כמה אמהות את הילדים אצל חברה אחת, והיא השגיחה גם על הילדים, גם על המשקים.
באו המאורעות ואחר יום עבודה בחוץ היה צורך לצאת לשמירה מוגברת בעמדות. גם במערכה זו לא עמדו החברות מנגד. יחד עם החברים לקחנו חלק פעיל בשמירה ובהגנת הכפר.
בשנת המאורעות הראשונה נולד בננו הבכור. כשחזרתי מבית החולים חלה התינוק, ולמחרת היה צורך לגשת איתו אל הרופא בכפר-סבא (אצלנו במושב עוד לא היה סימן של מרפאה). כביש כפר-סבא טרם היה ורק פעמיים ביום היה נכנס האוטובוס לכפר - לקחת את האנשים לעבודה, ולפנות ערב החזיר אותם. הייתי חלשה ופחדתי להסתכן ולנסוע עם התינוק אל הרופא ולחזור ברגל. נשארתי איפוא עם בתי הקטנה בבית ובעלי לא יצא אותו יום לעבודה ובבוקר השכם נסע עם התינוק באוטובוס לכפר-סבא כדי לחזור ברגל. על שכירת ''טכסי'' איש לא העז לחלום אפילו בימים ההם.
בחזרה, באמצע הדרך, השתוללה רוח מזרחית חמה, ולאורך כל הדרך אין בית להסתתר בו עם התינוק, רק שמש לוהטת למעלה וחולות לוהטים למטה. בעלי היה אובד עצות, גדול היה הפחד מפני גורל התינוק במזג אויר כזה והוא רק בן עשרה ימים. והנה לפתע נראתה ''טכסי'' בדרך. כמלאך מן השמים הייתה הופעת ה''טכסי''. ומי ישב בו? אברהם הרצפלד שהיה בדרך לקלמניה. מרחוק, בראותו את בעלי, חשב שאיש פצוע הולך בדרך והתקרב מהר אליו. בראותו את בעלי שהכיר אותו ואת התינוק בזרועותיו, קפץ בזריזות מן המכונית, תפס את התינוק מידיו וציווה עליו להיכנס מיד לתוך המכונית. הוא הביא את שניהם עד לפתח הבית.
מצב רוחי בבית בהתחולל הסער בידעי שבעלי עם הפעוט הולכים בדרך ברגל, יכולה לתאר לעצמה רק אם שגידלה ילדים באותם התנאים שגידלנו אנו.
הגיעה שנת 1948. בתנו הבכירה מלאו לה 17 שנה ומחצית השנה. היא מפצירה בנו כי נרשה לה להתגייס לפלמ''ח. היא חוששת שמא עד שתהיה בת 18 תגמר המלחמה והיא לא תרים את חלקה להגנת המולדת. הבינונו לרוחה. זכרתי את נעורי ב''החלוץ'' ברוסיה, במאבק עם היבסקציה ועם המשטר העויין, דרוכים כל יום ליפול בידי הג.פ. או. ולהגלות לערבות סיביר. ראיתי ברצונה להשתתף במלחמת העצמאות התגלמות אותה מסירות הנפש שקיננה בלבנו במאבקנו למען הרעיון הציוני בין מגיני המולדת. הרשינו לה להתגייס וכעבור זמן קצר העבירו אותה לנגב וקרוב לארבע חודשים לא ראינו אותה. בחרדה רבה עקבנו אחרי כל ידיעה שהגיעה ממנה, ולא לילה אחד עבר עלינו ללא עצימת עין בהגותנו בה. רב היה אושרנו כאשר עם שחרור הנגב חזרה הביתה. אפס, שמחתנו הייתה מהולה בעצב. לא כל בני כפרנו שהשתתפו במלחמת הקוממיות חזרו.
והנה הגענו לתחנה חדשה בדרכנו רבת הייסורים. מלאו שלושים שנה לקיומנו. רב הוא הגמול למאמצים שהשקענו בבנין הכפר. המשק פורח. הפרדסים נותנים יבולם בשפע וחלק ניכר מהבנים ממשיכים בכפר ונתקלו בו כחברים צעירים. אנו מאושרים שלהם יהיה קל יותר משהיה לנו - אבותיהם. הרי למענם סבלנו ובנינו כפר לעבודה ויצירה.