עוד לפני עליתנו על הקרקע בצופית, בהיותנו עוד ''ארגון להתיישבות אינטנסיבית פתח תקוה'' - התחילו החברים מאמנים ידיהם בנשק. שכן ידענו כי בלי תרגילי הגנה ובלי ידיעה בשימוש בנשק לא נוכל להתקיים כישוב עצמאי. תרגילי ההגנה היו איפא חלק מהכשרתנו והתכוננותנו להתיישבות ואת הערבים והשבתות הקדשנו למשימה זו.
עם העלייה על הקרקע היתה אחת הדאגות הראשונות שלנו לאמן בנשק אותו חלק של חברים שעד אז לא ניתנה להם הזדמנות לכך.
עם עלייתנו לנקודה נכנסנו מיד לעבי הקורה של הבעיה הבטחונית.
דבר ראשון צריך היה לארגן את השמירה. היינו 33 איש ולילה לילה היו יוצאים ארבעה חברים לשמירה - שניים במחצית הראשונה של הלילה ושניים במחצית השנייה של הלילה. כך נהגנו עד לשנת 1936 כשפרצו מאורעות הדמים שנמשכו ללא הפסק עד להתחלת מלחמת העולם השנייה.
עם גבור המאורעות החמיר והלך המצב הבטחוני של המושב שהיה מוקף משלושת צדדיו כפרים ערביים עויינים; היה צורך לחזק ולהגביר את אמצעי הבטחון ואנו בסה''כ 40 גברים. קבלנו תגבורת מ''ההגנה'' ואירגנו את השמירה בהתאם לצרכי השעה. ערביי קלקיליה וסביבתה היו יורים עלינו לילה לילה, ואם כי לא העזו להתקרב עד לתחום המושב, הרי מצווים היינו להיות מוכנים ודרוכים כל לילה גם לנסיון כזה.
חפרנו עמדות ע''י כל שטח גובל עם אדמה ערבית ובראש וראשונה על יד הבאר אשר על גבול חרות. ראשית כל - אמרנו - צריך לשמור שלא יפוצצו את הבאר, שהרי הפסקת המים עלולה היתה לסכן את כל קיומנו. חיוניותה של הבאר חדרה עמוק לתודעת החברים עד כי ראינו את שמירתה לא פחות משמירת הנפשות.
על כל עמדה שמרו שלושה חברים. סוגיה קשה שעד היום אין אני מסביר לי איך פתרנו אותה, היתה אספקת נשק לכל העמדות, שעל כן הסך הכל היו ברשותנו 8 רובים ושני רובי ציד, גם אלה טיבם היה למטה מכל ביקורת.
בין הרובים היו שתי קרבינות גרמניות שחיבורן ע''י הקנה היה עשוי מחוטי ברזל ופחיות מהודקות במסמרים. הבריחים היו שחוקים. קשה היה לקבוע את גיל הרובים, אם כי לא היה ספק שחיילי נפוליאון ודאי השתמשו בהם במצור על עכו. בין כל הרובים היה אחד במצב טוב ולפני היציאה לעמדות ביקשו כולם אותו רובה. בדרך כלל זכו בו החברים שנשלחו לעמדה ע''י הבאר, שנחשב למקום הרגיש ביותר. גם שני רובי הציד שרכשנו אותם ברשיון ממשלתי היו אף הם פחות או יותר במצב טוב. אחד מהם קיבל תמיד השומר שעמד ע''י השער כדי להשגיח שלא יבואו במפתיע אורחים בלתי רצויים ולא יגלו את הנשק הבלתי ליגאלי. שומר אחד שאף צויד ברובה ציד שימש המקשר בין העמדות, ויתר הרובים אי אפשר היה לזהות אותם, כי הם היו מורכבים מחלקים שונים מארצות מוצא שונות.
אשר לתחמושת - היו ברשותנו 1500 כדורים שאולי השליש מהם היו ראויים לשימוש. רכשנו אותם מידי ערבים והגירסה היתה מתהלכת בארץ שהערבים מכרו כדורים ליהודים, היו מחזיקים אותם כמה שעות במים כדי לקלקלם. בחיצוניות נראו כמו חדשים, אבל בתוכם היו מקולקלים.
לו באמת היינו צריכים להשתמש בהם מי יודע כיצד היינו הודפים את האויב עם ציוד כזה. היו לנו גם 50 רימונים, שאת הפתיל היינו מרכיבים בהברגה ולהפעלתם נזקקנו לקופסת גפרורים.
כזה היה הנשק וכזאת היתה התחמושת אשר בעזרתם צריכים היינו להדוף התקפת האויב. גם ציוד משובח זה היה צריך להסתיר אותו מעינא בישה של השלטונות, שכן ברובו היה בלתי ליגאלי.
יום אחד נתבשרנו כי הממשלה ''ריחמה'' עלינו ושלחה לנו עזרה לשמירה: שני שוטרים, אחד יהודי ואחד ערבי. את השוטר היהודי קיבלנו בזרועות פתוחות, אבל הערבי הסב לנו דאגה רבה. כיצד נסתיר מפניו את הנשק שלילה לילה הוצאנו אותו ממחבואו? ולא עוד, אלא החברים חששו לצאת אתו לשמירה, ואף הוא פחד לצאת עם אחד משלנו לפרדסים. ברצון וויתרנו על עזרתו והשארנו אותו ל''שמור'' על החצר שקבענו אותה כתחנה. לא עברו ימים מרובים והוא נעלם. אין זאת כי הרגיש שכאן לא מקומו וביקש העברה.
המצב הבטחוני העיק מאוד על חיינו. לילה לילה, בקיץ ובחורף, בקור ובגשם, היינו בעמדות על הגבולות. היתה תקופה, ולא קצרה, שכל לילה שני הוטל על כל חבר לצאת לשמירה, וזאת לאחר יום עבודה בחוץ ובמשקו. הסתובבנו כצללים. מצב קשה זה נמשך עד ששלחו לנו עזרה, אשר תמורתה חוייבנו לספק לאנשים שהשתתפו אתנו בשמירה, חדר ומזון - שני דברים לא קלים כל עיקר בתנאים שבהם היינו מצויים אז. שהרי הדירות שלנו היו של שני חדרים קטנים, וחלק מחברינו גרו רק בחדר אחד. בכל זאת שמחנו על העזרה שהביאה לנו הקלה ניכרת. תודות לה יצא כל חבר לשמירה רק פעמיים בשבוע. עוד יותר הוקל לנו בעת שחלק מחברינו נתקבלו כנוטרים שלא על מנת לקבל פרס. החישוב שלנו היה כי באמצעות הנוטרים נקבל נשק ברישיון. ואכן בעזרת הנוטרים קיבלנו רובים קנדיים טובים עם כדורים וגם מעילים צבאיים שהביאו לנו תועלת רבה בלילות החורף הקרים. בשלושת הבתים הקיצוניים אשר בקרבת העמדות, היו שופתים לילה לילה קומקום תה, ואחרי כמה שעות שמירה היו באים החברים להפיג קצת את הקור ע''י שתיית כוס תה חם.
זאת היתה מנת חלקנו עד להתחלת מלחמת העולם השנייה. גם עם תום מלחמת העולם השנייה לא שפר חלקנו מבחינה בטחונית. החל מאבק הישוב נגד מדיניות החנק של ממשלת המנדט ומושבנו לקח חלקו בו.
מבחינת הרכש שופר המצב כמה מונים. רכשנו רובים פולניים חדישים, מרגמה, סטנים, כדורים ופגזים - כל הציוד היה חדיש ויעיל. פרט לכך אירגנו קורסים לעזרה ראשונה, בנינו מקלטים וכל חבר וחברה ידעו מקומם בשעה הדרושה. בעזרת מדריכים שלנו ומבחוץ התאמנו החברים בכלים החדשים וכולנו היינו דרוכים לקראת המאורעות שמשמשו ובאו עם התקרב מלחמת העצמאות. אלא שבתקופה זו החמיר והלך המצב עקב החיפושים התכופים שערכו הבריטים אחרי הנשק שהישוב אגר בקדחתנות.
משערכו הבריטים חיפושים ברמת הכובש השכנה חרדנו שמא יבואו גם אלינו ויגלו את הנשק שרכשנו בסכנת נפשות ממש ושילמנו בעדו הון תועפות. נודע שהאנגלים משתמשים במכשיר מגנטי המגלה נשק באדמה בעומק של 2 מטר. להחזיק את הנשק בבתים או במחסן היה בלתי אפשרי, היה הכרח להטמין אותו בשדות. וכאן נתקלנו בקשיים עצומים. באישון לילה, אחר חצות היינו נושאים את הנשק לשדה, חפרנו בור בעומק של 4 מטר וכיסינו אותו בלוחות עץ כדי שלא ירגיש במתכת המכשיר המגנטי. להטעות את המכשיר צריך להטמין באדמה בקירבת מקום ברזלים בפיזור במקרה של חיפוש. כל זה צריך היה לעשות בחושך כדי שעם אור הבוקר לא ישאר זכר וסימן למה שנעשה בלילה. הקושי היה גדול יותר כי היינו צריכים נשק לאימונים וגם לבטחון היומיומי. והעיקר, שכל זה אסור היה שידעו יותר משני חברים. מצבנו היה עדין במיוחד, משום שצופית שימשה מקום לכנסים בעניני בטחון לישובים אחרים. מצב זה נמשך עד למלחמת השיחרור, ואז נפטרנו אחת ולתמיד מהמחתרת.