חוויות / זכרונות מילדותי בצופית – דינה כץ

בילדותינו, שנות החמישים וראשית שנות השישים חיו (עדיין) בצניעות. כמעט ולא היו משחקים, מעבר לכמה משחקי חברה פשוטים כגון דוק, קלפי רביעיה, שבצנא, 'ילד ילדה צמח חיה’  וכד'. בובות היו נדירות. זכור לי שלרזיה רענן  היתה בובה מלח שקראו לו ''שקוצי''. לרינה קולודני היתה בובה אמיתית. אפשר היה לבוא להסתכל עליה; שרה קולודני היתה מוציאה אותה מהארון בחדר השינה. (איך הסתובבנו חפשי חופשי בבתים של החברים. פרטיות? מי שמע על זה?).  היו גם בובות מקרטון שהיינו מלבישים אותן בשמלות מנייר שציירנו בעצמנו. אף על פי כן לא היה רגע פנאי כדי להשתעמם קצת.

לא היו טלוויזיה ומחשב, אבל היה רדיו: האזנתי בקביעות ל’פינת הילד’ ואחר כך ל''פינת הנוער'' בקול ישראל.
רוב הזמן היינו ברחוב. שיחקנו הרבה בחצר בית הספר. בין בית הספר והמחלבה ומחסן התערובת והביצים היו עצי פיקוס גדולים (או שכך ניראו לי). שם היינו מסתובבים, מטפסים, ופשוט ''ממציאים'' משחקים. היינו מתאספים ילדים מהשנתונים הקרובים הגרים בסביבה:  רזי רענן, מוקָיֶה ׁ(משהל'ה גרינפלד), אילן גינזבורג, לבן (מוישהל'ה לבנדיגר), גידי ויאיר הרטמן, אורי ברקוביץ גדי טפלבאום, לפעמים ציפי צימר ונעמי שרייבר וראובן פרידמן שגרו רחוק יותר, בהרחבה. המשחקים היו לפי עונות. עונת הדודס, הבנדורות, החבל, ובקיץ מלחמה על הדגל וסימני דרך. התרוצצנו הרבה בפרדסים שממזרח, על יד הבאר (הזקן). בחורף השמדנו שם כלניות וצבעונים. בחופש הגדול רבצנו כל היום בבריכה בבית ברל (הברכה הישנה), שיחקו ’כדרים באים’ (לא יודעת מה זה ומי נתן את השם). ולמי שכח מה היה לפני שהבריכה נבנתה (בערך ב1958? למעשה להשקיית פרדסי בית ברל): מצידה הצפוני המושב היה מוקף עצי תאנה, ובקיץ, לפני עידן הבריכה, היינו קוטפים תאנים נהדרות. התאנים נעקרו בגלל החשש שיקרונית התאנה תתפשט לפרדסים.
אצל אורי ברקוביץ' שיחקנו בקלפים ''מלך'' (?). עם אילן הייתי יושבת על עץ קלמנטינות בחצר שלנו לקרא מערבונים, היה לנו שם אוסף מכובד של חוברות. אבל רזי היתה חברתי הקרובה, וכשלא היינו ברוגז היינו יחד.
בנושא תנועת הנוער השתייכנו לחטיבת בני המושבים של הנוער העובד. אני לא זוכרת שהיו לנו פעולות סדירות, אולי היינו יוצאים רק למחנות או אירועים מיוחדים.
הזיכרון היחיד הוא המחנה  הבלתי נשכח של  הנוער העובד בחורשה באזור מושב נוחם ליד בית שמש, כמדומני בשנת 1959. יצאנו ל 5 ימים והשתתפו בו כל מי שהיו ויכלו. לא ממש הקפידו על קבוצות גיל (או כל דבר אחר).
ליליק גינזבורג ואחותי נירה היו המדריכות. נסענו במשאית של המושב והגענו להרי ירושלים, ליד מושב נוחם. ירדנו מהמשאית ולהפתעתנו הרבה לא ראינו נפש חיה באזור.  לאחר זמן מה הגיעו המארגנים, ומסתבר שהגענו יום אחד לפני מועד פתיחת המחנה.
התארגנו, כל זוג בנה אוהל משמיכות. אני חלקתי אוהל עם נתן אפל. כמו ילדה מסודרת תליתי את בגדי על קולב ובלילה, בחושך, נתן אפל הדליק נר  והכל התלקח כולל האוהל.
ביום הבא הגיעו החניכים האחרים. גולת הכותרת: השביעו אותנו לפלמ''ח. לאחר רדת החשכה סחבו אותנו ביער ירושלים, מקום שנראה כסוף העולם (יתכן שזה היה מסלול סיבובי סביב המאהל אבל בעיני, כילדה, זה נראה מרחק עצום) הגענו למערה מסתורית שם לאור נר דולק ראיתי אבן גדולה עליה מונח ספר תנ''ך, מקל  דמוי אקדח. מישהו ''חקר'' כל אחד מאתנו בנפרד. שאלות אישיות כמו את מי את/ה אוהב/ת ואם את/ה מוכן למות למען המולדת.  פחד אלוהים. למותר לציין שענינו בכנות גמורה. למען הסדר הטוב אני צריכה להודות שעל פרטי החקירות נודע לי מנירה שהתחבאה עם ליליק מאחורי סלע ושתיהם התגלגלו מצחוק. כתבנו גלויות הביתה. אני כתבתי שישלחו לי בגדים (כי חלקם נשרף)  וחוה כהן כתבה ש''הגעגועים מניחים את הדעת'' (ג''כ עפ'י נירה).
מאוחר יותר, (מתי? אולי בכיתה ח'?) היו לנו שני מדריכים של תנועת ''בני המושבים'': שולה כהן (סלע) מבית ברל ואחיה מורשטיין מגן חיים. ומדי פעם היו לנו פעולות.
באשר לחוגים אני זוכרת שלושה: חוג לריטמיקה עם המורה להתעמלות חיה (הידועה גם בשם חילונו Chayalunu ). החוג התקיים על הבמה בבית העם. לא זוכרת מי ניגן בפסנתר (השחור). כמו כן היה חוג לקרמיקה עם יוסף שמש, שלימד מלאכה. בכתה ט' שולה סלע, אמא של גידי, עשתה לנו חוג לטבע. היינו מסתובבים במושב ומכירים את הצמחים ובעלי החיים.
כל זה התרחש אחרי שגמרנו לעזור במשק, בעיקר בלול. אגב עזרה במשק - למוקיה ולגידי לא היו משקי עזר, הם עבדו בלול של קולודני. צריך לשאול אותם אם זה היה בהתנדבות או לא. קולודני היה נותן להם לטייל עם החמור והעגלה (יש לי תמונה עם גידי, מוקיה, דיד ומיכל (מישׁקוּ) שידלובר ואנוכי בעגלה רתומה לחמור של קולודני).
היינו כל כך עסוקים, איך מצאנו זמן להכין שעורים?
ציפי צימר (לזר):
כמובן שעזרנו גם במשק. האכלנו את העופות, אספנו ביצים, השקנו את העצים. (מהחוויות של ציפי – אז היו משקים את העצים בצינור גומי שמזרים את המים לגומה סביב העץ. היינו מחכים שהגומה תתמלא ומעבירים את הצינור לגומה הבאה. זכור לי שהייתי לוקחת אתי ספר וקוראת עד שהגומה מתמלאת.  לא פעם קרה ששקעתי בקריאה והמים בגומה עלו על גדותיה והיה שיטפון)
בקיץ היינו הולכים לבריכת השחייה הישנה בבית ברל. הבריכה הייתה קטנה ואינטימית וכל ילדי המושבים בסביבה היו באים. בקיצור היינו פוגשים שם את כל החבר'ה. שיחקנו בעיקר במשחק ''כדרים באים'', קפצנו והיתזנו אחד על השני כמו ילדים (ציפי – הייתי הולכת ברגל מביתי לבריכה בבית ברל דרך הפרדסים, מבלי לחשוש. לילדי, לא הרשתי ללכת באותה דרך בגלל הפועלים השונים והאנשים שהסתובבו בפרדסים)
כמו כן היו מקרינים סרטים בבית העם במושב. בימי שלישי היו סרטים לילדים ובמוצ''ש סרטים למבוגרים.
בתקופה הראשונה היה תרגום הסרט בצד. כל מי שידע כמה מילים באנגלית היה מתרגם. וכמובן שלא תמיד היה תאום בין הנאמר בסרט לתרגום. לפעמים היינו עולים במוצ''ש על גג המרפסת של בית העם כדי להציץ בסרטי המבוגרים דרך החלונות שבקיר המזרחי.
בקיצור, היתה לנו ילדות תמימה, עם הרבה דמיון, כמו שילדות צריכה להיות. כל זה ללא חוגים וקייטנות ולא חסרה לנו תרבות.