יונה פוסלניץ / עמ' 278-280

עשרה ילדים היינו בבית. כשהייתי בן אחת עשרה נפטר אבי, ואמי יחד עם הבנים הגדולים, נשאו בעול קיום המשפחה. חיינו איכשהו עד ליום הארור בו פלשו גייסות היטלר ימח''ש לפולין. נלקחתי לעבודות כפייה לראדום, שם הייתי במחנה עבודה ארבעה חודשים. הצלחתי לצאת משם ולחזור לעירי צ'נסטוכובה, אליה הגעתי בשלג ובכפור, יחף וכמעט ערום. מקרעי סמרטוטים התקנתי לי מכנסיים וקשרתי אותם בחוטי ברזל. משהגעתי הביתה נראיתי כמוקיון קפוא.
והנה הגיעה השעה הגורלית - 1942, שנת ההשמדה ההמונית. יום אחד קיבלו יהודי העיר פקודה להתייצב בשוק. המשפחה כולה ואמי בראשה שרכנו דרכנו עם צרורות קטנים אל השוק. אלפים התאספו באותו יום בככר העיר. התחילה הסלקציה. ''רעכטס!'' (ימין), ''לינקס''! (שמאל). שישה אחים עברנו לצד ימין ואמנו נלקחה לצד שמאל. העבירו אותנו למחנה מחוץ לעיר. בדרך הפרידו בינינו, ואני עם שני אחי הקטנים, בני עשר, הועברנו לעבוד - אני בהעמסת פחם והם בהעמסת סיד לקרונות. הסיד חדר לעיניהם והם בכו מרוב כאב. בערב, השתדלתי לנחם ולעודד אותם. למחרת הפרידו ביני לבין אחי ולא ראיתי אותם שוב. לימים נודע לי שהנאצים רצחו אותם עם עוד ילדים יהודים רבים.
ברחתי מהמחנה ובזחילה הגעתי לגיטו קטן, ששם רוכזו אנשים צעירים ובריאים שהגרמנים העסיקו אותם בעבודת פרך. כאן הסתדרתי בעבודה וגם נשאתי אשה, את חברתי רחל. בגיטו זה עשינו נסיון לרכז נשק ואף תוכנן מרד. בהתחלת 1945 נודע לי שבמחנה לא רחוק מהגיטו הקטן נמצא אחי. חיפשתי דרך להגיע אליו והצלחתי לחדור בסכנת נפשות לתוך המחנה. מצאתי אותו חולה אנוש בבית החולים, כלומר בצריף שנקרא ''בית חולים''. עבד שם רופא יהודי והוא עשה מאמצים נואשים להצילו, אבל כה מעטים היו האמצעים! ותרופות בכלל לא היו. נמצא שם גרמני שנאות להעביר את אחי למחנה הריכוז שלי והוכנס לבית החולים שלנו, אך ללא הועיל, כוחותיו עזבוהו ולנגד עיני נפח את נשמתו.
ינואר 1945. מטוסים רוסיים ממטירים אש על הסביבה כולה. רבים מאסירי המחנה מועברים לגרמניה. אני בתוך השיירה שעומדת לצאת לגרמניה.
האוירה מחושמלת. הגרמנים מאבדים עשתונותיהם ושומרי המחנה ומפקדיו מחפשים דרך לברוח ולהנצל מהפצצות הרוסים. במשך הלילה הצלחתי להתחמק ולא לצאת עם השיירה, ועם דמדומי בוקר הופיעו במחנה חיילי צבא האדום הראשונים. גל של שמחה תקפני, יחד אתי ניצלה גם רעייתי רחל.
בגרמניה, במחנה העקורים, היתה לנו הזדמנות להגר לאמריקה. וויתרנו, די להיות בגלות. גם אמריקה גלות. אמרנו: אם עברנו את שבעים ושבעת מדורי הגיהנום הנאצי ונשארנו בחיים - דרך אחת לפנינו - ארץ ישראל. בראשית שנת 1949, הגענו לישראל המשוחררת, הריבונית. בזמן הראשון היינו במחנה העולים בפרדס חנה. שם עבדתי בפרדסים. אל המחנה באו שליחי תנועת המושבים ודיברו על לבנו לעזוב את מחנה העולים, לעבור לכפר ולהתיישב על האדמה. הרעיון קסם לנו. ארזנו את המטלטלין המעטים שהיו לנו ובאנו לצופית, להרחבה. צריפון קטן קיבלנו למגורים. אך היינו מרוצים. ידענו שזו רק ההתחלה. במרץ רב התחלנו לטפל במשק. שעל אחר שעל הגדלנו אותו. התחילו לבנות את הבתים עבור המתיישבים החדשים וכעבור שנתיים נכנסנו לבית.
אמנם גם כאן עברו עלינו זמנים קשים, אבל התגברנו על הקשיים, הקימונו משפחה, בנינו משק, והעיקר - בנינו גדלים חפשיים וזקופי קומה במולדת. זו נחמתנו על כל מה שעבר עלינו בימי השואה ועל המשפחה שנספתה, אותה לא נשכח לעולם.